בשנת 2005, בקיץ, יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות שבמסגרתה גורשו מבתיהם כל תושבי ההתיישבויות ברצועת עזה. הרמטכ"ל דאז, יעלון, טען שארגוני הטרור יראו בנסיגה עידוד וזה יגביר את המוטיבציה שלהם לתקוף את ישראל. הוא צדק.
נתניהו ואחרים טענו שנסיגה כזאת תגרום לעליית "חמאסטאן" בגלל שהמתונים ברצועת עזה הם מיעוט, ובלי ישראל שם, יהיה מאד קל לחמאס לעלות לשלטון. הם צדקו.
אבי דיכטר ויובל דיסקין טענו שנסיגה כזאת תיתן למעשה לארגוני הטרור שטח רחב שבו הם יוכלו לשגר את הרקטות שלהם לכיוון ישראל, ולאט לאט להגדיל את הטווח שלהם עד שיהיו איום על כל דרום הארץ. הם צדקו, והעובדה שכיום אזרחי אשדוד צריכים להיות במרחק של עד 45 שניות ממרחב מוגן מוכיחה את זה.
כתגובה לכל הטענות האלה, שהתבררו כנכונות בדיעבד, טענו התומכים שבמקרה והתחזיות הללו יתממשו, תהיה לנו עילה חזקה לפעול בתקיפות כנגד אלה שמאיימים על ישראל. מאז עברו יותר מ-3 שנים, התחזיות הללו התממשו וישראל לא ממש פעלה כנגד ארגוני הטרור. ותושבי דרום הארץ חיים בשגרה יום יומית של ירי רקטות. מדי יום, כמה פעמים ביום, נורים טילים ורקטות, נשק שמיועד להרוג ישראלים כנגדנו. הסיבה שרוב הרקטות גורמות רק נזק לרכוש או לא פוגעות בכלום, היא לא בגלל יכולתיה האדירות של מערכת הביטחון אלא פשוט בגלל שהמשגרים לא-משהו בלכוון. הסיבה שמדי יום לא מתים לנו אזרחים כתוצאה מהשיגורים האלה, היא לא תודות לישראל. היא בגלל שהפלסטינאים לא טובי םבלכוון את הרקטות שלהם.
כשקראתי ושמעתי שהצבא שולח חיילים לעזור ולשקם דברים בשדרות, שפיקוד העורף מציב מיגוניות בכל מיני מקומות בדרום הארץ, שפורסים מערכת התראה בעוד ועוד מקומות, יותר ויותר צפונים לתוך עומק שטחה של המדינה שלנו - אני התביישתי.
כי למעשה, המסר שאנחנו שידרנו במעשים הללו הוא מסר של חולשה. שידרנו שאנחנו מודעים לכך ש"מגיע לנו עונש" ושידרנו שמגיע לנו לספוג את מה שאנחנו סופגים, ומה שאנחנו כן עושים, ברשותכם, כמובן - זה רק לנסות למזער נזקים.
"עופרת יצוקה" הייתה אמורה לקרות לפני הרבה זמן. למעשה, היא הייתה אמורה לקרות חודשיים אחרי ההתנתקות, כשהמשיכו ליפול עלינו טילים ורקטות משטח רצועת עזה. היא הייתה אמורה לקרות כשהחמאס עשה הפיכה והשתלט על עזה. עופרת יצוקה הייתה אמורה להיות מזמן.
ועכשיו זה קורה. עכשיו מדינת ישראל מכירה בעובדה שהיא לא אמורה להיות בכוננות ספיגה. שארגון טרור לא אמור להכתיב לנו את החיים ואת צורת ההתנהלות שלנו. שלקבל מדי יום רקטות ולא לעשות כלום, זה לא הפגנת סבלנות - זה טיפשות. קורה מאוחר, אבל טוב שקורה. המבצע הזה, בין אם יצליח להפחית את כמות הירי לטווח הארוך ובין אם לא (ובינתיים, עושה רושם שהוא לא חריף מספיק כדי שתוצאותיו יורגשו לאורך זמן) לפחות משדר מסר מאד חשוב - אנחנו מגנים על עצמנו.
אבל, יש כאלה שטוענים נגד המבצע הזה. מביאים טיעונים שנקודת המוצא שלהם היא מפסידנות. נכון, מבצע קצר לא יפגע בחמאס לאורך זמן. מבצע ארוך ומקיף יותר (בתקווה שהמבצע הנוכחי יתפתח) - כן יעשה את העבודה. החמאס לא יוכל להכין כלי נשק אם הוא יוגבל משמעותית בכמויות החשמל והדלק. החמאס לא יוכל להתחמש ולהמשיך לירות ללא שיהיו לו כלים לבנות כלי נשק. החמאס לא יירה, כשהוא יבין שכל רקטה שהוא יורה, גם אלה שהוא מפספס, עולות לו ועולות לו הרבה.
"פגיעה בריבוניות של חמאס" ו-"פגיעה בחופש הביטוי" של תושבי רצועת עזה - היא לא שיקול שאמור להנחות אותנו. הריבוניות של חמאס, מלכתחילה לא אמורה להיות, אז מה אכפת לפגוע בה? אולי הפגיעה בה דווקא תאפשר לנו להימנע מפגיעה באוכלוסייה הפלסטינאית בעתיד אם הציבור הפלסטינאי ילחץ מספיק חזק על חמאס. פגיעה בחופש הביטוי הוא לא שיקול. אנחנו בפעולה צבאית התקפית, בפעולה כזאת יש גם את האלמנט הפסיכולוגי. פגיעה בתחנה של חמאס (שבמילא לא בדיוק חורטת על דגלה את חופש הביטוי) או השתלטות על שידורים - אלה פעולות לגיטימיות לחלוטין כדי להעביר את המסר.
אבל, הטיעון שהכי הרגיז אותי, היה זה:
[טיעון פרקטי מס' 4] ביוני 2007 פסק בית המשפט העליון כי על מדינת ישראל לממן את מיגון בתי הספר ביישובי שדרות (בג"צ 8397/06 ווסר אדוארדו נ' שר הביטחון). מדינת ישראל ניסתה להתנער מהחלטה זו בטענות תקציביות שונות ומשונות. אולם, ברור כבר לכולנו שאם כל שקל שהושקע במלחמה היה מושקע במיגון הכיתות, לא היינו נחשפים ל'מצב' הזה והיינו יכולים למצוא לא מעט נחת. אבל עדיין, למרות שיותר יקר להפציץ את עזה מלמגן את שדרות, בוחרים ביכולת לגרום נזק ולא תועלת.
יהונתן קלינגר אומר פה, שעדיף היה אם הכתות בשדרות היו ממוגנות (הוא שכח ששדרות היא רק אחת משטח שלם שנמצא בטווח האש) בהשקעה כספית גדולה, היו סופגים רקטות מדי יום כאילו זה חלק משגרת היום, ועוד חלק לגיטימי.כשאומרים את האמירה הזאת - יוצאים מנקודה של מפסידנים. אומרים שאנחנו מעדיפים לספוג רקטות ולהשקיע בטלאי במקום בפיתרון ומוכנים גם לקבל את זה כחלק משגרת היום - העיקר לא לצאת למבצע. אם כל שקל היה מושקע במיגון, היינו אומרים שכן, מגיע לנו להיות מותקפים. ולמעשה, נותנים לטרור את גביע הניצחון. הנה, הם הצליחו לשבש לנו את החיים. איזה נחת אפשר למצוא כשיישובים, בתוך שטח המדינה, נמצאים תחת התקפה והמדינה פועלת רק כדי למזער נזקים, במקום למנוע לחלוטין את המצב שבו מותקפים מדי יום?
המפסידנות הזאת מזעזעת.
אחת הסיבות לכך שדוד בן גוריון לא נענה להצעת ארה"ב לדחות את הכרזת המדינה ב-3 חודשים כדי לדון בזמן הזה עם מדינות ערב ולהקים מדינה בהסכמה, היא כי דוד בן גוריון לא רצה להגיע לדיונים הללו מעמדת חולשה. עמדה של מדינה שעומדת להיות מוקמת ומתחננת לאוייבים שלה שלא ישמידו אותה. גם אנחנו, אם רוצים להגיע למגעים דיפולמטיים מוצלחים, צריך להגיע אליהם מנקודת חוזק. לא מנקודת מוצא שאנחנו מבקשים/מתחננים שיפסיקו לירות עלינו.
דבר אחד אני מקווה - שהמבצע הזה יסתיים בלי נפגעים בצד שלנו. לא אזרחים ולא חיילים. שיובל דרור יגלה שדז'ה-וו, זאת הרגשה ולא שום דבר מעבר לזה. ושכמובן, המבצע יהיה אפקטיבי כמה שיותר. ובכל אופן, גם לאחר שהמבצע הצבאי הפעיל יסתיים, חייבים להמשיך ולשמר את ההישגים שלו. צריך לפעול כדי לדכא את יכולות החמאס לפעול בכל מישור שהוא.
שחר.